On the suject of ימים לבנים מאת לאה גולדברג
גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם” (שיר השירים ד, יב)
In 1911, 22-yo Zalman Rubashov (later Shazar), arrived at the shores of Kineret for a meeting with Berel Katznelson. There he met 21-yo Rachel Bluwstein, he later wrote:
"והנה נפתח השער ומהחצר יצאה בסך עדת-אווזים לבנים רועשת וגועשת ומתפלשת על-פני כל הגבעה, מאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאיילה ויפה ככנרת. בידה ענף עץ תמרים, ובשרביט הזה, ובקולה הצעיר והרם, ובכל גמישות גווה המרחף, היא משתלטת ברוך ובאון על כל ההמולה המתפרצת. ובעברית רוננת היא מוציאה עם שחר את עדר-האווזים מחצר כנרת אל המרעה. עצור נשימה הסתתרתי מאחורי הגדר, עד אשר עברה כל האורחה הצחורה הזאת על פני. זאת הרועה הייתה המשוררת רחל".
And here the gate was opened and from the courtyard came out a whole flock of white geese, noisy and crowded and climbing over the whole hill, behind the herd was a shepherd, Timura?. Shining and with blue eyes, light as a doe and beautiful as the Kineret. In her hand is a date tree branch, and with this wand, and with her young and loud voice, and with all the flexibility of her floating body, she gently and gracefully takes control of all the tumult. And in the Hebrew that is alive, she takes out the flock of geese from the Kineret court to the pasture at dawn. Holding my breath, I hid behind the fence, until this hoarse guest passed me. That shepherd was the poet Rachel."
Of course, they fell in love. Rachel later wrote this poem. Dedicated to Zalman.
מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת? וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע וְהִנֵה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת. גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ. גַּן נָעוּל – אָדָם. הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע עַד זוֹב דָּם!? Who are you? Why is an outstretched hand Don't you meet a sister hand? And my eyes will wait a moment And they are already embarrassed. A locked garden. No path to it, no road. A locked garden - that is a man. Who will go to me? Or strike on the rock Until it bleeds!?
via אל תוך השיר