העיר הלבנה
The White City by Naomi Shemer
Harold Bloom: “In a love affair, as in a poem or a film, there are always crises, significant disjunctions in which meaning appears to be collected.”
“The White City” poem by Naomi Shemer, of course, reminds of the ימים לבנים מאת לאה גולדברג It has the same picturesque, “painterly” quality. Another litvisher girl looking at the big white city through a window. Compare the two first stanzas. Both could stand on its own as a complete poem.
מקצף גל ועננה בניתי עיר לי לבנה כמותם קוצפה, כמותם שוטפה כמותם יפה עם בוקר צח חלון נפקח ואת ילדה צופה בו כך כמו יונה הנכונה למעופה
יָמִים לְבָנִים, אֲרֻכִּים כְּמוֹ בַּקַּיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה שַׁלְוַת-בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכֵלֶת-דְּמָמָה גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר
Naomi wrote her amazing poem when she was 28 (still calls herself ילדה), Leah wrote her poem at 21. But there is a huge difference, Naomi grew up on a kibbutz, Leah in Kovno. Naomi writes as if she is “building” the city, there is no demarcation between imagination and the real town. Leah is more observational, paradoxically more inward looking. And then there is the difference in the soul of Tel Aviv and the lonely, detached Bonn.
מקצף גל ועננה בניתי עיר לי לבנה כמותם קוצפה, כמותם שוטפה כמותם יפה עם בוקר צח חלון נפקח ואת ילדה צופה בו כך כמו יונה הנכונה למעופה כי בא השחר והאור וכל עירי תצא לסחור ועמוסה היא משא לעיפה הנה עירי גדולה כאור ואת גרגר אבק אפור גרגר אבק שדבק לצעיפה מקצף גל ועננה בניתי עיר לי לבנה כמותם קוצפה, כמותם שוטפה כמותם יפה עם ערב רך חלון נפקח ואת ילדה צופה בו כך כמו מלכה המחכה לאלופה כי בא הלילה השחור עירי מוארת סחור סחור ואורותיה רביד לך על צוואר. הנה עירי גדולה כליל והיא ארמון ענק אפל וילדתי בו מולכת עד מחר.